הבוטקה של יעלון

הבוטקה של יעלון ווילה גלנט

לאחרונה קיבלנו תמונות בעיתונים של הבוטקה שהוספה לבית של בוגי יעלון בזמן שהיה רמטכ"ל, לשימוש המאבטחים, שלמעשה שימשה את הבת שלו.. ועדיין קיימת במקום.

הבית שהוא דו משפחתי די רגיל,  צולם מהאויר כמו שעשו בזמנו לוילה המבצרית של יואב גלנט.

מבחינת המראה- ברור ההבדל בין שתיהן. הוילה של גלנט- מבצרית מרובעת, אלמנטים קישוטיים מזרחיים, צריחים ומגדלים, סימטריה ופאר. מבחינת הוילה של יעלון, 'סתם' דו משפחתי כמו שרואים בכל שכונת 'בנה ביתך' בארץ, עם צריפים ניילונים ובלגן.

אבל הדומה בין שתיהן הוא שמענין. בשתי הדוגמאות יש השתלטות על המרחב הציבורי וזלזול ברשות הרבים, בכלל ובחוקי המדינה בפרט. שניהם בנו חלק מההתרחבות שלהם,] על שטחים ציבוריים שהיו צריכים להיות בשימוש ציבורי ולא פרטי, ושניהם בנו בלי רשיונות בניה מתאימים.

יעלון הצטדק שהוא משלם ארנונה על הבוטקה.

כנראה שהוא לא יודע, או שלא אמרו לו או שהוא לא טרח לברר, שעיריות גובות ארנונה גם על מבנים לא חוקיים ושטחים שלא הוצאו לגביהם היתרי בניה!

וזה שהן גובות ארנונה על שטחים לא חוקיים תמיד נראה לי פסול- והנה- הפיל גם את בוגי יעלון שנתפס בעיני הציבור ובטח בעיני עצמו, כאדם ישר, צנוע ושומר חוק.

אז למה העיריות מטעות את האנשים? האם תאוות הבצע מעבירה אותן על דעתן? הן רוצות להרויח גם אם זה לא חוקי, ואפילו אם הן שולחות מסר כפול לאזרחים – שלא מבינים אם הם משלמים מיסים איך שה שזה לא חוקי. איך זה  שאגף אחד מאותה עיריה גובה כסף על מה שאגף אחר דורש להרוס.

למעשה זה כאילו שמס הכנסה וביטוח לאומי  יגבו מיסים מההכנסות של סחר בסמים או מפעילות של הימורים.. 

סוסיא בדרום הר- חברון

סוסיא
בשבת, בתחילת יולי, נסעתי עם קבוצה של חברה מ'תעיוש' לפעילות מתוכננת בסוסיא, בדרום הר חברון.
הגענו לאתר של המערות והאוהלים שבו גרים תושבי הכפר הקטן.  הכפר שפעם ישב על האתר שבו חפרו את עתיקות בית הכנסת לפני שהעבירו את הפלסטינים לגבעה החשופה עליה הם יושבים היום.
יש להם אוהלים וכמה מבנים קטנים וארגון בינלאומי תרם להם לוחות סולריים שמספקים חשמל בלילה.
בדרך המובילה לכפר ולעוד כמה התנחלויות, על הצוקים הלבנים שבצידי הכביש, ריססו (כנראה) מתנחלים, כתובות כמו- "מוות לערבים" בעברית בעיקר.
הפעילות המתוכננת היתה למחוק את הכתובות.
כמות החיילים והמשטרה שחיכו לנו באתר, היתה גדולה ממספר תושבי הכפר וכנראה גדולה יותר ממספר המפגינים שהתקבצו מכמה קבוצות. היו נציגים של גופי שלום בינלאומיים, אנו הישראלים, ופלשתינים מהכפר ומכפרים סמוכים.
צעדנו בקבוצה לכיוון המצוקים והכתובות. החיילים והמשטרה בינתים סגרו את הכביש לתנועה, למרות שצעדנו מעליו ולא הפרענו לתנועה הדלילה.
הגענו לסלעים המרוססים בכתובות צבע, ואחת הנשים בקבוצה שלנו נגשה לכתובת ליד הכביש עם תרסיס צבע ביד.
ניגש אליה קצין עם פלפלים על הכתפים ואמר לה שאם היא תרסס הוא יעצור אותה.
לשאלתה למה, הוא ענה שהיא משחיתה רכוש ציבורי...
היא התחילה לרסס קו כדי למחוק את הכתובת "מוות לערבים" ואז נגשו אליה כמה חיילים, עזקו לה את ידים והובילו אותה לגיפ שלהם.
אחריה ניגשו עוד שלושה וגם הם נעצרו.
בשלב זה ויתרנו, וצעדנו חזרה לכפר. לא היה טעם שעוד יעצרו, למרות שהפלשתינאים עודדו אותנו להמשיך. כמובן שכל אלה שנעצרו היו ישראלים. אם מי מהזרים היה מסתכן במעצר- היה סיכוי שיגרשו אותו מישראל, ואם מי מהערבים, היה סיכוי שהוא יעצר אבל לא ישוחרר מהר כמו הישראלים שבכל זאת מוגנים על ידי חוקי המדינה.
ארבעת העצורים הוחזקו 24 שעות במעצר. אח"כ הם שוחררו וקיבלו הרחקה של חודש מסוסיא.
והכתובות- הן נשארו על הסלעים.

שבת בדרום הר חברון

בשבת שעברה ה- 7.7.12 יצאתי עם בני, אמיתי, לפעילות של שבת של קבוצת 'תעאיוש' בדרום הר חברון.

אמרתי לו מזמן שאיזה שבת אני אתלווה איליהם לראות מה הם עושים, והגיעה אותה השבת.

נפגשנו בשש בבוקר בגן הפעמון עלינו על טרנזיט עם נהג ערבי ושמנו פעמינו דרומה.

נסענו דרך כביש המינהרות, לכיוון הכפר יטה. בדרך אמיתי הראה לי על מפה איפה אנחנו ולאן הולכים, והסביר.

על דרך עפר ירדנו מהטרנזיט 6 איש (5 גברים ואני) והתחלנו להעלות במעלה מדרון עם עשבים. האחרים נשארו ונסעו לאיזור אחר.

היה בוקר יפה ופסטורלי, הרוח נשבה והשמש זרחה, שקט ושלווה. ראינו צבי מקפץ ועובר מולנו ועצרנו להסתכל. מעבר לגבעה ראינו עדר של עיזים עם רועה וכמה ילדים, והמשכנו לעלות כדי לחבור איליהם במין אוכף. אמיתי אמר לי שליד נמצאת התנחלות בשם בית חגי, שלא ראינו- ראינו רק כמה עמודי תאורה ואיזו דרך עפר אחורית כנראה ומין מוצב של הצבא. הוא אמר שמשום מה החליטו שהרועים לא יכול לעבור איזה קו סתמי של דרך, שלדעת המתנחלים מקרבת אותם  יותר מידי להתנחלות.

עברנו את אותו קו, ועדיין לא ראינו שום התנחלות אך הבנתי שהיא קרובה כיוון שירד אילינו רכב של מתנחל, ואח"כ רכב עם כמה קצינים וקבוצה של חיילים. כשהרועה התקרב, הם אמרו לו שאסור לו להיות שם ושיתרחק.

אמיתי בני ואחרים אמרו לקצין שיש הוראה של אלוף הפיקוד שמותר לרועה להיות שם, ושזה שטחים שלו, ושצריך להיות מותר לו להתפרנס ולרעות את עיזיו.

הסיבה שהרועה יצר קשר עם הקבוצה, היתה שכחודש לפני אותה שבת, המתנחלים גנבו לו 13 עיזים, ואסרו עליו להכנס לשטחים שלו. אז אנו באנו ללות אותו. לאמיתי ולחבריו היו מצלמות וידיאו והם צילמו את כל המהלכים עם החיילים.

בינתים אני עמדתי בצד הרחוק מהחיילים וההסתכלתי מסביב. פתאום ראיתי התקהלות ליד הגיפ,  ושהרועה מתחיל לסגת חזרה לכיוון המדרון . הבנתי מצעקות שהיו במקום שהחיילים חטפו שלושה ילדים הכניסו ואתם לגיפ והתחילו לסוע לכיוון ההתנחלות. ראיתי ילד אחר בורח ואנחנו נעמדנו פחות או יותר בין הרועה לבין החיילים. הרועה התחיל לצעוק על החיילים- אני מתרחק אני מתרחק, תחזירו לי את הילדים...

לאחר מכן  כשהתרחקנו הסתבר שהחיילים לקחו שלושה ילדים- בני 9,11, ו-13 . שלושה מביננו רצו אחרי הגיפ ללוות את הילדים והיו בקשר טלפוני איתנו, שנשארנו עם הרועה.

אלי ניגש איזה קצין ושאל מאיפה אני, עניתי- מירושלים. שאל מה אני עושה שם- עניתי- מסתכלת. בינתים אחד מהאחרים בקבוצתינו אמר ששמע את הקצין אומר לחיליו לעצור גם את הרועה אז נעמדנו קרוב יותר לחיילים ובינם לבין הרועה.

מההתנחלות יצא גבר מגודל עם מצלמה ענקית וצילם את כל מי שהיה שם. הוא נעמד מולי בצורה מאיימת וצילם אותי ממרחק של פחות ממטר...

אלה שליוו את הילדים אמרו שהם נעצרו על 'השגת גבול' ושהם מחכים לקצין בכיר יותר שיבוא. מאוחר יותר בסרט שתיאר את תפיסתם, ראינו את מי שצילם אותם (אלי המורה) צועק על החיילים- 'על התעזקו אותם, הם ילדים' שוב ושוב. מאוחר יותר הוא סיפר לנו שראה את הילדים עזוקים ועם פלנליות על העינים יושבים בגיפ.

אנחנו חיכינו עם העיזים המלחכות ועם הרועה. בינתים משיחות הטלפון הבנו שהגיע קצין יותר גבוה ואמר לשחרר אותם.

לאחר כשעה שעתים שיחררו את הילדים והם חברו אילינו. החברים בקבוצה שלנו אמרו שלפחות החיילים לא בעטו בהם או הרביצו להם כשהם היו עזוקים בגיפ, מה שקרה בפעמים אחרות.

בינתים ירדו מהכפר הסמוך עוד כמה רועים עם העדרים שלהם וישבנו ושוחחנו, כמה ילדים יש לכם, כמה ילדים יש לך וכדומה.

העיזים גמרו ללחך והגיע הזמן ללכת. הרועה והילדים הלכו לפנינו והתחלנו לרדת במדרון.

פתאום ראינו שמכיוון ההתנחלות יורדים שני מתנחלים. שניהם היו עם טליתות לבנות ועל חזיהו של אחד מהם- רובה גדול.. אמיתי התחיל לצעוק לעבר קבוצת החיילים שנשארה קרוב אילינו להשגיח שהעיזים כנראה לא יילכו למקומות אסורים, 'הי חיילם..מתנחלים' ושנים מהם יצאו לכיוון שלנו ופגשו את המתנחלים עם הנשק כמאה מטר מאיתנו. חוויה מפחידה. הם עצרו אותם ודיברו איתם, בנחמדות, וליוו אותם חזרה למעלה לכיוון התנחלות.

אנחנו המשכנו בדרכינו בירידה חזרה לואדי, ולטרנזיט שלקח אותנו לאיזור אחר.

המשך היום לא היה פחות קשה, אבל לפחות פחות מפחיד.

הצעה מגונה..

קיבלתי שיחת טלפון בשבוע שעבר מלשכת הבריאות המחוזית של אחד המחוזות בארץ, לגבי אישור של תוכנית לבנין של מפעל חדש שבו אני מטפלת.

הבודק של התוכנית, לאחר שעבר איתי על הנקודות שרצה שנבהיר ונתקן, אמר שיוציא לנו מכתב סירוב לבקשה שנשלים את מה שחסר ואז נשלח לו את זה חזרה.

אני ביקשתי ממנו שיחכה עם מכתב הסירוב, ואם אתפוס את היועץ של הפרויקט מהר, נכין את מה שביקש. כך נוכל להשלים ולענות ונקבל הסכמה ישר ולא סירוב, שיכנס לתיק שלנו ברשות הרישוי ויכול לעכב את התקדמות ההיתרים לפרויקט.

מיד לאחר ענין זה, שאל אותי הבודק איתו דיברתי אם אני גם עובדת באיזורים אחרים בארץ על תוכניות דומות. עניתי שכן. אז הוא אמר לי שהוא מעונין לעשות גם עבודות פרטיות וליעץ למפעלים אחרים הדורשים אישורים ממשרד הבריאות באיזורים אחרים בארץ וכמובן שלא באיזור שלו.

אינני יודעת אם הוא הבין שברגע שהוא אמר לי את הדברים האלה – הוא בעצם ביקש ממני שוחד.. את תשכרי את שירותי באיזור אחר ויהיה לך תירוץ לשלם לי, ואני אאשר לכם את התוכניות באיזור שלי... אולי הוא לא חשב שזה שוחד? אולי זאת פעילות רגילה שהוא רואה מאחרים סביבו?

די הייתי המומה מהתפתחות השיחה ולא ידעתי איך להגיב.

בדיעבד יתכן שהייתי צריכה לסיים מיידית את השיחה, ולהגיד שמחכה לי שיחה אחרת . בפועל, התחלתי לשאול אותו שאלות טכניות – כמו איזה ישובים בדיוק מקיף האיזור שלהם ('יעני' באיזה איזורים לא אוכל לקבל את שירותיו..) מה למד ומה המומחיות המיוחדת שלו (כאילו ראיון עבודה...)

בסיום השיחה הודיתי לו על ההצעה ואמרתי שאתיעץ על זה עם לקוחותי.

מענין אם כעת נקבל מכתב סירוב, או שהוא יחכה לתוצאות ההתיעצות שלי...

מתווה לקורס נחוץ

הצעה למתווה לקורס: "מנהיגות ואתיקה בתחום התכנון והבניה"
בימים אלה של מחאה ציבורית מתפשטת, הנוגעת בתחומים שלנו, של תכנון עירוני ובניה של דירות בנות-השגה, חשוב מאי-פעם להכשיר את המתכננים העירוניים והמנהלים של העתיד להתמודד עם האתגרים הנכונים להם בתפקידם המקצועי. רבים מבעלי המקצוע בתחומים אלה אינם מודעים לאחריות הכבדה הרובצת על כתפיהם בתפקידם, כמו שהסטודנטים אינם מודעים לאחריות שתהיה בתפקידים שאותם יאיישו בעתד. אלה שאכן מודעים לאחריות, פעמים רבות נמנעים מכל עשיה כדי שלא לטעות. יש לעשות, אך לעשות 'נכון'. על כל בעל תפקיד ציבורי, בתחום התכנון העירוני, בתחום התכנון והבניה, ובכלל במינהל הציבורי, לפתח ערכים הנכונים לו או לה ולדעת לעמוד מאחוריהם ולקדם אותם. לשם כך עליהם לדעת להיות מנהיגים, לנהל משא ומתן, ו'להשאר בחיים'. הקורס נועד להכין את מתכנני העתיד לדרך הפתלתלה הנפרשת לפניהם.
הקורס יורכב משלושה פרקים.
הפרק הראשון יעסוק בלימודי מנהיגות, כפי שנהוג ללמד בבי"ס ע"ש קנדי למינהל ציבורי בהרווארד, ויסתמך על ספרם של רולנד חפץ ומרטי לינסקי, "מנהיגות במבחן" שיצא בארץ בהוצאת "ידיעות ספרים". המקרים אותם נבחן מבחינה מעשית, יהיו מתחום תכנון ערים ובניה.
הלימודים יקיפו נושאים הקשורים במנהיגות כמו מאיפה מנהיגות מגיעה (האם מתכנן הוא מנהיג? או המנהל? או שאחרים הם המנהיגים- רכז? מתנדב? פעיל חברתי? ) האם מנהיגות ניתנת או נלקחת, האם היא מתת טבע או ניתנת ללמידה, מה עושה אדם למנהיג? ולאחר שנעשה מנהיג, מה הם הערכים החשובים לו וכיצד מפתחים מבהירים אותם ושומרים עליהם – נושאים שנחזור אליהם לקראת סוף הקורס. נעסוק בקונפליקטים של המתכנן המנהיג, בהשפעה שלו על הסובבים אותו ושלהם עליו, באיך 'להשאר בחיים' כמנהיג וכאדם. נבחן כיצד המתכנן המנהיג מוביל שינויים ומתמודד איתם בתנאים של חוסר וודאות.
הפרק השני יעסוק במשא ומתן, לפי המתווה של מרכזי הגישור באוניברסיטת הרווארד, בבי"ס ע"ש קנדי ובפקולטה למשפטים, ויתבסס על הספר מאת דגלאס סטון, ברוס פטון, ושילה הין "שיחות קשות" בהוצאת מודן. וכן על הספר "סיכום חיובי" מאת רוג'ר פישר ו-ויליאם יורי 1981.
הלימודים בפרק זה יקיפו נושאים בסיסיים בעקרונות של ניהול משא ומתן על מנת ללמוד ולתרגל טכניקות בסיסיות של משא ומתן ולהבין איך מתכננים יכולים לנהל את עצמם בסיטואציות המורכבות אליהן הם יכולים להקלע בתחומים המקצועיים והיום יומיים. הלימודים יתנו שיטות וכלים להתמודד עם שיחות קשות שכולנו מנהלים מידי יום בין בחיינו האישיים ובין בחיינו המקצועיים, לפענח את הקושי בשיחות כאלו על מנת ללמוד כיצד להתמודד איתן. מטרתינו ללמד כיצד לשפר את ההתמודדות ולאפשר להגיע למקום טוב יותר ולתוצאות טובות יותר לפרט ולכלל.
הפרק השלישי יעסוק באתיקה, ויתבסס על "המידות ספרים א-ב" מאת אריסטו, בהוצאת מגנס (2001). ספרו של אריסטו מציג נקודת מוצא תכליתית, מציג את הצד החברתי ומדגיש את החינוך המוסרי, ותופס את המוסר כדרך חיים שבה העיקר הוא ההרמוניה וההתאמה ההדדית בין המרכיבים. אריסטו מדבר על תפקידו של האדם במכלול הדברים ועל מהותו של "המעשה המוסרי".
הלימודים יבהירו מה בין חוק לאתיקה בתחום התכנון העירוני ובתחום התכנון והבניה, בקרב אנשי המקצוע ובקרב הציבור הכללי.
בחלק זה של הקורס, נעסוק בבחינת מקרים מן ההויה הישראלית העכשוית, הקשורים לתחומים שלנו, של תכנו עירוני, בניה ופיתוח, וננתח אותם בהתאם לראיה האתית, ונציע מתווים לפעולה, על מנת להגיע לסינתזה של שלושת הפרקים של הקורס.

הרכבת הקלה בירושלים

הלכתי לפני זמן מה ברגל, ממשרדי שברחוב הילל לעירית ירושלים, עם לקוח שלנו שגר מחוץ לעיר. ירדנו במדרחוב של בן יהודה לרחוב יפו, שכעת כיוון שאין בו תנועה מוטורית בכלל הוא שקט ונעים. אין רעש, אין זיהום אויר, אין אנשים...
עברו לידינו שתי רכבות קלות חדשות, שחלפו האחת על פני השניה. הסתכלנו עליהן ואז הסתובב אלי הלקוח ואמר –"אני רואה שהרכבת הקלה הזאת לא מצליחה – ממש לא פופולרית. היא עברה כמעט ריקה!" שאלתי אותו אם הוא צוחק עלי. הוא לא הבין. אמרתי לו שהן בנסיעות מבחן... ולא מעלות עדיין נוסעים.
אבל השאלה של אותו איש מאד נכונה – למה הן לא מעלות ומורידות נוסעים כחלק מנסיעות המבחן שלהן? כבר כמה חודשים שהן נוסעות הלוך וחזור, ריקות . מה - הן רכבות תינוקות שצריך לחכות שיגדלו וילמדו את העבודה? אז שילמדו גם לעלות ולהוריד נוסעים. זאת עבודתן, לא? למה מחכים???

פיטורי נשים בהריון

פיטורי נשים בהריון הוא נושא שעוסקים בו בעיתונות הרבה לדעתי, ונראה לי שתמיד מאותו כיוון שבעיני אינו נכון או רלוונטי.
כאישה וכמעסיקה של נשים העיסוק בנושא בעיתונות תמיד נראה לי מוזר.
איזה סיבה יש לפטר עובדת טובה אם היא בהריון? הבעיה שאם העובדת לא טובה ורוצים לפטר אותה, וגם היא בהריון, אז קשה מאד לעשות את זה.
כל כך קשה למצוא עובדים טובים, ועוד יותר מזה עובדות טובות! כמעסיקה, אם הייתי מוצאת מישהי טובה ומתאימה, זה בכלל לא היה רלוונטי!
בעבר העסקתי נשים רבות כמנהלת במגזר הציבורי. כיום במגזר הפרטי, מעסיקה שתים בלבד, וגם הן לא עובדות במשרה מלאה. כל פעם שאני מחפשת עובדים חדשים (ולשמחתי העסק גדל ואנו קולטים אנשים חדשים) , יש מבחינתי עדיפות מובנית לכך שזאת תהיה אישה. אבל כמעט ולא מגיעות נשים שמוכנות לעבוד במשרה מלאה, ומישהי שגם תסכים לעבוד במשרה מלאה וגם תהיה מתאימה לנו, כבר לא מצאתי זמן רב. אני ממשיכה לחפש...
לפני כשנתים פיטרתי עובדת שלא התאימה, לאחר שהשקענו בה אני ואחרים זמן ומאמצים רבים. היה קשה מאד להגיד לה ש- לא הולך, לא ישנתי בלילה לפני ובסוף קראתי לה לשיחה. כאשר אמרתי לה שזה כנראה לא הולך והיא תצטרך לעזוב, היא אמרה " מזלך שאני לא בהריון" היא כנראה התכוונה להתבדח אבל כששמעתי אותה- ליבי נפל. חשבתי לעצמי אח"כ שמזל כמובן שהיא לא היתה בהריון. כי בכל מקרה – היא לא התאימה ולא יכולתי להמשיך להעסיק אותה ולשלם לה משכורת על עבודה שלא עשתה כמו שצריך. ברגע שהבנתי שזהו – לא הולך ולא יילך, עדיף להפרד כמה שיותר מהר. גם בשבילה – שתמצא מקום שיתאים לה והיא אליו יותר מהר. ואם היא היתה בהריון – הייתי צריכה לפנות למשרד התמ"ת, לבקש את רשותם, למשיך להתעסק איתה ועם הבעיות איתה עוד חודשים ארוכים עד להשלמת כל ההליך. לא היא ולא אני היינו מרוויחות מכך.
אז בשביל מי ההגנה הזאת קיימת? או שהיא רק מפריעה? וגורמת למעסיקים לחשוש מלשכור נשים צעירות לעבודה? כאלה שבכלל מוכנות לעבוד במשרה מלאה..
או שהחוק והעיסוק הרב בו בעיתונות, רק מנציחים את העובדה שנשים – העיקר אצלן זה לא עבודה – זה ילדים והולדה - וההריון יותר חשוב ממקום העבודה , אז כמובן שברגע שהן בהריון לא אכפת להן מהעבודה ולכן המעסיקים ירצו לפטר אותן גם אם קודם לא רצה בכך?! או האם כל הנושא הזה של פיטורי נשים בהריון שייך לנשים שעובדות במשרות לא מקצועיות כזבניות או מנקות ולכן אינני חושבת שהנושא רלוונטי לתחומים שבהם אני עוסקת? אבל אפילו אז אני שואלת את עצמי אם עובדת טובה בתחום של עבודות צוארון כחול או ורוד, לא שווה שישקיעו בה, כאינטרס של המעסיקים.
יש כל כך הרבה בעיות של נשים בעולם העבודה, שקשורות בילדים והאחריות עליהם והמשפחה וחלוקת התפקידים בין בני הזוג, והתקדמות בעבודה ונכונות לקחת/לקבל אחריות ועוד ועוד שיש עוד הרבה הרבה מה לעסוק בהם לדעתי, ולא רק להתמקד בנושא השולי הזה, של 'פיטורי נשים בהריון'..