בשבת
שעברה ה- 7.7.12 יצאתי עם בני, אמיתי, לפעילות של שבת של קבוצת 'תעאיוש' בדרום הר
חברון.
אמרתי
לו מזמן שאיזה שבת אני אתלווה איליהם לראות מה הם עושים, והגיעה אותה השבת.
נפגשנו
בשש בבוקר בגן הפעמון עלינו על טרנזיט עם נהג ערבי ושמנו פעמינו דרומה.
נסענו
דרך כביש המינהרות, לכיוון הכפר יטה. בדרך אמיתי הראה לי על מפה איפה אנחנו ולאן
הולכים, והסביר.
על
דרך עפר ירדנו מהטרנזיט 6 איש (5 גברים ואני) והתחלנו להעלות במעלה מדרון עם
עשבים. האחרים נשארו ונסעו לאיזור אחר.
היה
בוקר יפה ופסטורלי, הרוח נשבה והשמש זרחה, שקט ושלווה. ראינו צבי מקפץ ועובר מולנו
ועצרנו להסתכל. מעבר לגבעה ראינו עדר של עיזים עם רועה וכמה ילדים, והמשכנו לעלות
כדי לחבור איליהם במין אוכף. אמיתי אמר לי שליד נמצאת התנחלות בשם בית חגי, שלא
ראינו- ראינו רק כמה עמודי תאורה ואיזו דרך עפר אחורית כנראה ומין מוצב של הצבא.
הוא אמר שמשום מה החליטו שהרועים לא יכול לעבור איזה קו סתמי של דרך, שלדעת
המתנחלים מקרבת אותם יותר מידי להתנחלות.
עברנו
את אותו קו, ועדיין לא ראינו שום התנחלות אך הבנתי שהיא קרובה כיוון שירד אילינו
רכב של מתנחל, ואח"כ רכב עם כמה קצינים וקבוצה של חיילים. כשהרועה התקרב, הם
אמרו לו שאסור לו להיות שם ושיתרחק.
אמיתי
בני ואחרים אמרו לקצין שיש הוראה של אלוף הפיקוד שמותר לרועה להיות שם, ושזה שטחים
שלו, ושצריך להיות מותר לו להתפרנס ולרעות את עיזיו.
הסיבה
שהרועה יצר קשר עם הקבוצה, היתה שכחודש לפני אותה שבת, המתנחלים גנבו לו 13 עיזים,
ואסרו עליו להכנס לשטחים שלו. אז אנו באנו ללות אותו. לאמיתי ולחבריו היו מצלמות
וידיאו והם צילמו את כל המהלכים עם החיילים.
בינתים
אני עמדתי בצד הרחוק מהחיילים וההסתכלתי מסביב. פתאום ראיתי התקהלות ליד
הגיפ, ושהרועה מתחיל לסגת חזרה לכיוון
המדרון . הבנתי מצעקות שהיו במקום שהחיילים חטפו שלושה ילדים הכניסו ואתם לגיפ
והתחילו לסוע לכיוון ההתנחלות. ראיתי ילד אחר בורח ואנחנו נעמדנו פחות או יותר בין
הרועה לבין החיילים. הרועה התחיל לצעוק על החיילים- אני מתרחק אני מתרחק, תחזירו לי
את הילדים...
לאחר
מכן כשהתרחקנו הסתבר שהחיילים לקחו שלושה
ילדים- בני 9,11, ו-13 . שלושה מביננו רצו אחרי הגיפ ללוות את הילדים והיו בקשר טלפוני
איתנו, שנשארנו עם הרועה.
אלי
ניגש איזה קצין ושאל מאיפה אני, עניתי- מירושלים. שאל מה אני עושה שם- עניתי-
מסתכלת. בינתים אחד מהאחרים בקבוצתינו אמר ששמע את הקצין אומר לחיליו לעצור גם את
הרועה אז נעמדנו קרוב יותר לחיילים ובינם לבין הרועה.
מההתנחלות
יצא גבר מגודל עם מצלמה ענקית וצילם את כל מי שהיה שם. הוא נעמד מולי בצורה מאיימת
וצילם אותי ממרחק של פחות ממטר...
אלה
שליוו את הילדים אמרו שהם נעצרו על 'השגת גבול' ושהם מחכים לקצין בכיר יותר שיבוא.
מאוחר יותר בסרט שתיאר את תפיסתם, ראינו את מי שצילם אותם (אלי המורה) צועק על
החיילים- 'על התעזקו אותם, הם ילדים' שוב ושוב. מאוחר יותר הוא סיפר לנו שראה את
הילדים עזוקים ועם פלנליות על העינים יושבים בגיפ.
אנחנו
חיכינו עם העיזים המלחכות ועם הרועה. בינתים משיחות הטלפון הבנו שהגיע קצין יותר
גבוה ואמר לשחרר אותם.
לאחר
כשעה שעתים שיחררו את הילדים והם חברו אילינו. החברים בקבוצה שלנו אמרו שלפחות
החיילים לא בעטו בהם או הרביצו להם כשהם היו עזוקים בגיפ, מה שקרה בפעמים אחרות.
בינתים
ירדו מהכפר הסמוך עוד כמה רועים עם העדרים שלהם וישבנו ושוחחנו, כמה ילדים יש לכם,
כמה ילדים יש לך וכדומה.
העיזים
גמרו ללחך והגיע הזמן ללכת. הרועה והילדים הלכו לפנינו והתחלנו לרדת במדרון.
פתאום
ראינו שמכיוון ההתנחלות יורדים שני מתנחלים. שניהם היו עם טליתות לבנות ועל חזיהו
של אחד מהם- רובה גדול.. אמיתי התחיל לצעוק לעבר קבוצת החיילים שנשארה קרוב אילינו
להשגיח שהעיזים כנראה לא יילכו למקומות אסורים, 'הי חיילם..מתנחלים' ושנים מהם
יצאו לכיוון שלנו ופגשו את המתנחלים עם הנשק כמאה מטר מאיתנו. חוויה מפחידה. הם
עצרו אותם ודיברו איתם, בנחמדות, וליוו אותם חזרה למעלה לכיוון התנחלות.
אנחנו
המשכנו בדרכינו בירידה חזרה לואדי, ולטרנזיט שלקח אותנו לאיזור אחר.
המשך היום לא היה פחות קשה, אבל לפחות פחות מפחיד.