בתים מבפנים ואדריכלים צעירים

בסוף השבוע שעבר התקיים בירושלים אירוע בתים מבפנים – פותחים בתים ופרויקטים אדריכליים, בנינים מוסדות וגנים לציבור הרחב, ואנו האדריכלים , מובילים סיורים בפרויקטים שלנו ומסבירים אותם. אני וצוות המשרד שלי פתחנו בנין של לקוחות שלנו בשכונת רוממה, הצגנו אותו בתוך הקונטקסט של השכונה עם סיור בדגש על בנינים אחרים והסברנו איך ולמה אנחנו מתכננים את שינוי היעוד שלו חזרה למגורים עם תוספת של שלוש קומות, על בנין אבן לשימור בסגנון הקלאסי שבו הבנין נבנה.
כיוון שאנו משתפים ב'בתים מבפנים', הוזמנו לאירוע הפתיחה שהתקיים בחמישי בערב במוזיאון ישראל, משולב בארוחת ערב קלה, קצת נאומים, וסיור במוזיאון המחודש. אירוע שצריך להיות מענין וגם הזדמנות 'לראות ולהראות' ולהתערבב עם הקהל המקצועי שלנו, אדריכלים, יזמים, אנשי עיריה ואנשי תכנון. הגעתי לאירוע עם בן זוגי ועם כמה מהאנשים במשרד שלי, אבל גיליתי להפתעתי שמהמשרדים של הקולגות שלי לא היו אדריכלים צעירים/שכירים. אז היו אנשים שהכרתי, בעלי משרדים וכדומה, אך אנשי הצוות הצעירים יותר שלי, לא פגשו שם אדריכלים בני המחזורים שלהם, וחבל.
אירועים כאלה ואחרים כמו הרצאות ומפגשים מקצועיים, שהם לא ממש חלק מהעבודה השוטפת הם חשובים לדעתי, על מנת להראות לדור הצעיר יותר מה שיש במקצוע מעבר לעבודת השרטוט והתכנון היום יומית, וחלק מהמחויבות ומהמעורבות החברתיים שלנו כאדריכלים.
אני תמיד מזמינה את האדריכלים השכירים במשרדי לבוא לאירועים תכנוניים, מעבר לשעות העבודה. חלק מהם באים לעיתים ולעיתים לא, אבל לפחות אני מעודדת אותם לבוא, מוכנה גם שחלק מהפעילות הנוספת שהם עושים תהיה על חשבון שעות עבודה, ומעודדת אותם להשתתף במיזמים חברתיים.
אני מתפלאת על חברי בעלי המשרדים בירושלים שאינם מעודדים את העובדים שלהם ואינם פועלים באותה צורה.
אחר כך מתלוננים שתמיד בהרצאות ובאירועים רואים את אותם אנשים, שהדור של אדריכלים שמעורבים במה שקורה מזדקן והולך ואין צעירים..
איך יהיו אם לא נעזור להם להגיע?
הם הרי בגיל ובמצב, שגם אנחנו היינו בו, שיש אין סוף משימות בחיים: עבודה, ילדים, משפחה, בית , ולא יודעים איך להספיק, וכל מחויבות מושכת לכיוון שלה וכל דבר שלא מוכרחים לעשות ברגע זה נדחה לעתיד ...
אבל אם לא נעודד אותם לבוא, להשתתף, להוציא את הראש מהשוטף, הם אף פעם לא יעשו את זה.
וכמו שהיה מי שעודד ודחף אותנו להשתתף ולבוא לדברים שהם לא ממש עבודה, ולא ממש בשעות העבודה, כשאנחנו היינו במצב המוצף של 'אדריכל או אדריכלית צעיר/ה' כך אנו, הבוגרים, חייבים לדחוף ולעודד את הצעירים היום.

כעס
הרגיזו אותי אתמול. בתפקידי כמפקחת בשם הביטוח הלאומי על פרויקטים שהם תומכים בהקמה שלהם, אני צריכה לשבת בועדת ההיגוי ולאשר תשלומים לפי התקדמות ביצוע הפרויקט.המלצתי לאשר את ההשתתפות של הביטוח הלאומי במימון הפרויקט המדובר, ושיש קודם לקבל היתר בניה כחוק לתוכניות, ולהעביר אילינו תוכניות אמיתיות לביצוע לאחר היתר בניה ולאחר שכל התוכניות יתואמו ע ם היועצים השונים כמו מיזוג אויר, חשמל, קונסטרוקציה וכדומה. לפעמים כתוצאה מההערות של היועצים יש שינויים בתוכניות, ורציתי שיהיו לנו תוכניות סופיות שנראה מה הולכים לבצע בפועל לפני שמתחילים, כדי לודא שעקרונות שדיברנו עליהם ארוכות בשלב התכנון ישמרו בביצוע.זה פרויקט מורכב ומסובך, והרבה אנשים , יועצים מקצועיים מהמקצועות הפארא- רפואיים היו מעורבים בתכנון אבל לא יהיו מעורבים בביצוע. ואני רואה את עצמי כשמייצגת אותם בועדת ההיגוי.הודיעו לי שמתחילים לעבוד, יש חוזה עם קבלן לתחילת הביצוע, וביקשו להפגש. בעיקרון, אסור להם להתחיל בביצוע לפני שועדת ההיגוי מאשרת להתחיל.התעקשתי על פגישה בשטח, למרות שניסו ללחוץ על פגישה במשרד, וודאי שיותר נוח לי אצלי בירושלים ולא אצלם באתר.אבל לדעתי בהתחלת פרויקט צריך להיות בשטח. לראות את המקום בעינים. לראות אם יש בעיות שלא שמנו לב איליהם קודם לראות אם כבר עשו משהוא וגם מבחינה פסיכולוגית– להפגש באתר העבודה ולקשור את הדיבורים התיאורטיים למקום המסוים ולעבודה המסוימת.וכנראה שהיתה להם סיבה לרצות להפגש לא בשטח, כי כבר עשו עבודות חפירה, ועבודות דיפון – ביצעו כלונסאות שמחזיקים את הקרקע כדי שלא תתמוטט.הפגישה נפתחה בזה שהאשימו אותי שלא הסכמתי להפגש – כמובן שאמרתי שזה לא נכון, פשוט דרשתי בכמה וכמה שיחות טלפון (עשר או יותר!) שהפגישה תהיה בשטח ודווקא לא במשרד שלי.ואח"כ המשיכו להתקיף אותי שבגללי הפרויקט מתעכב ולא מתחיל.כאילו שהבולדוזרים עומדים ומחכים רק לי.שוב זה לא נכון. את עבודות החפירה והכלונסאות עשו לדעתי לפני חודשים רבים לפי איך שזה נראה.וגם – ההשתתפות של המדינה על ידי ביטוח לאומי, היא רק בכ- 5% מכלל הפרויקט הגדול שעליו הם דיברו בעבר. אם ביטוח לאומי משתתף באחוז כזה קטן- למה חיכיתם?– שאלתי אם יש היתר בניה. אמרו שבטח שיש – אבל לא היה להם לתת לי או להראות... אמרו שישלחו. כמובן שלדעתי אין.שאלתי אם יש תוכניות ביצוע מעודכנות. שוב – לא היו להם בשטח. שוב – לדעתי אין.אז קמתי ואמרתי שמבחינתי הפגישה הסתיימה. את מה שהייתי צריכה לראות – שהיה העבודה בשטח , ראיתי. שאין עבודה בפועל – גם ראיתי, ושאת יתר המסמכים שצריך – שיעבירו אלי כשיהיו להם. כעסתי.הכעס למעשה הוא מן סימניה בשבילי שמשהוא כאן לא בסדר. מנסים לרמות – אותי, את ביטוח לאומי, את המדינה ולמעשה את ציבור משלמי המיסים שמממנים את ההשתתפות הזאת. האישורים שהיו צריכים להיות בידיהם לפני תחילת הביצוע – אינם.הכעס שלי על השקרים שלהם איפשרו לי לקצר את הפגישה... הרגשתי משוחררת מהנימוס שאחרת היה מחייב להשאר ולדבר עוד קצת.אז אומנם כעסתי על עצמי שכעסתי, אבל זה גם היה סמן ברור לזה שיש כאן משהוא מסריח, וגם אפשר לי לחסוך בזמן...